החלטה בתיק ב"ל 5299-08

רקע כללי

1.    ביום 12.5.08 דחה פקיד התביעות של הנתבע את תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין פגיעה בגבו.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.    התשתית העובדתית הצריכה להכרעה הינה, כדלקמן:

א.    התובע עבד באופן אישי כנהג משאית עצמאי וכמנהל עסק להובלות מתאריך 20.5.01 ועד 3.12.07.

ב.    עבודת התובע כללה (בנוסף למרכיב הנהיגה) באופן שוטף וקבוע העמסת סחורה במשקלים מגוונים (עד 40 ק"ג) על משטח המשאית, ופריקתם ממשטח המשאית ארצה.

ג.     גובה משטח המשאית מהארץ הוא כ-1-2 מטר. התובע העמיס ופרק הסחורה למשאית וממנה בידיו. לעיתים העמיס ופרק מספר ארגזים יחד.

ד.    אופן ההעמסה הוא כזה שתחילה התובע מרכז הארגזים בקרבת פתח המשאית, לאחר מכן עומד כשצידו מופנה לכיוון המשאית, מצמיד מספר ארגזים לחזה אחרי שהניף אותם מהארץ, ועושה תנועת חצי סיבוב לשם הנחת הסחורה על משטח המשאית.

ה.    אח"כ התובע עולה למשאית (שפיתחה חסום ע"י המטען) לשם סידורו בתוך המשאית. הפעם מרים התובע המטען בתוך המשאית, וזאת לצורך הנחתו בנקודת הסידור בתוך המשאית. שם שוב הוא מבצע תנועת הנפה הטיה וכיפוף, יישור וחצי סי בוב, תוך הרמת המשקל והפעלת מאמץ על הגב, לשם סידור הסחורה. פעולות אלה חזרו על צמן בכל יום עבודה שלו ובאופן קבוע.

ו.     גם בשלב הפריקה מהמשאית ארצה המטען מוצמד לחזה ומורד ארצה כשהתובע עומד כשצידו לכיוון המשאית כשנקודת ההנחה על הארץ בד"כ צמודה למשאית. בשלב זה התובע מתכופף מעט כשגבו מקביל לקרקע ומוטה לפנים וכמעט ניצב על רגליו. לפעמים התובע עושה מספר צעדים עם המטען המוצמד לחזהו עד נקודת ההנחה (בסמוך למשאית). התובע איננו מכופף את רגליו אף פעם כשגבו ניצב, לשם הנחת המטען.

ז.    התובע עבד בממוצע 4-5 ימים בשבוע. לפעמים עב ד כ-4 שעות ביום ולפעמים כ-12 שעות ביום (כולל נהיגה).

ח.    מעבר להעמסה ופריקה התובע גם נצרך לעלות על ארגז המשאית. משקלו היה כ-105 ק"ג וגובה משטח המשאית כ- 1.2 מטר. לא ניתן לעלות ישירות מהקרקע למשטח המשאית. לצורך כך הניח התובע את רגליו על מדרגת פס ההגנה שמחוץ למשטח (גובהה 60 - 80 ס"מ) אוחז בדפנות הארגז ומניף את גופו לגובה משטח העבודה. פעולה זו חוזרת על עצמה על בסיס יומי וקבוע והיא נעשית מספר פעמים ביום (ובמשך מספר שנים).    

4.   בהסכמת הצדדים הועבר עניינו של המערער למומחה רפואי אשר התבקש לענות על מספר שאלות. המומחה השיב על שאלות אלה בחוות דעתו מיום 3.1.10.

א.    על השאלה - מהי הפגימה הרפואית המדוייקת ממנה סובל התובע - השיב המומחה כי מעיון בתיקו הרפואי של התובע ובכלל זה בתשובת צילומי ה- MRI עולה כי הוא סובל מפריצת דיסק משמעותית בגובה L3-L4. במהלך בירור אורטופדי לקראת נתוח לכריתת הדיסק הפרוץ התגלתה אצל התובע מפרצת של אב העורקים בקטע הבטני. מפרצת זו הצריכה התערבות רפואית דחופה ולכן הניתוח בגבו נדחה.

ביום 30.4.08 נותח התובע בכלי הדם העורקיים ובדיעבד הסתבר בביקור מיום 2.12.08, לאחר ניתוח כלי הדם העורקיים, כי הכאבים עליהן התלונן התובע ואשר שוייכו לפריצת הדיסק מקורם היה בהפרעה העורקית.

ב.    על השאלה - האם קיים לדעת היועץ הרפואי קשר סיבתי בין העבודה לבין המחלה במועד שבאה - השיב המומחה כי אין קשר סיבתי בין אופי מחלתו ובין אופי עבודתו. מבלי להתייחס למפרצת העורקית, פריצת דיסק הינה ארוע חבלתי חריף הניתן היטב להגדרה מבחינת זמן ומקום ההתרחשות. בתשתית העובדתית אין אזכור לארוע שכזה. להיפך, מדובר על תהליך תחלואתי רגיל.

יתרה מזו, לדעת המומחה (כדעת הרופא האורטופדי) בהתאם לסימפטומים שנותרו לאחר הניתוח בכלי הדם נראה כי מקור הכאבים בגבו של התובע נבעו מהמפרצת ולא מפריצת הדיסק.

ג.     על השאלה - האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסידרה של פגיעות זעירות, כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסויים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהוא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרו-טראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואתי מתמשך - השיב המומחה בשלילה. לא פריצת דיסק ואף לא מפרצת אב העורקים אינם תוצאה של אופי העבודה ואינם תוצאה הנובעת מתשתית של מיקרו-טראומה.

עוד הוסיף המומחה ופירט כי מחלה ניוונית של חוליות עמוד השדרה הינה חלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות של מערכת השלד, אולם כדי להוכיח קשר סיבתי בין אופי העבודה ומיקרו-טראומה צריך להראות כי חומרת המחלה קשה מזו הצפויה לפי גילו של התובע.